רשימות

Beating Salts - אשת לוט/ ענת שרון-בלייס- מוזיאון העיצוב בחולון 2016

מעבדת עיצוב במלח

ארז נאבי פנה (1983) מעצב, בעל תואר שני מן האקדמיה לעיצוב איינדהובן, בהולנד. חי ויוצר בין ישראל לאיינדהובן.

מתוך התבוננות, רגישות והקשבה לחומר ולסביבה, עורך נאבי פנה מחקר חופשי ולא שיגרתי, מבלי דעת לאן תוביל אותו הדרך. ביום קיץ חם בשנת 2013 נסע נאבי פנה לטיול בדרום מדבר יהודה. על רקע נופו המדברי של ים המלח, בין דיונות המדבר, נגלה לפניו הר לבן, טהור ומנצנץ כיהלומים. הר עצום של מלח. הר מלח זה הוא תוצר לוואי של עבודת מפעלי ים המלח - קמצוץ ממה שנשאב מהים, בעוד שעשרים מיליון טון של מלח שוקעים בקרקעית האגן הדרומי מידי שנה.

מאז ימי קדם נקשרו במלח מיתוסים, אמונות וטקסי פולחן חוצי גבולות ותרבויות. במקומות בהם נסחר שימש המלח כמטבע המקנה עמדה וכוח, אך רוב תשומת הלב האנושית הופנתה לאיכויות השימור שלו דווקא, זו שהעניקה לו מעמד מלכים והפכה אותו למשאב יקר ערך ונחשק. התערוכה עוסקת במלח (NaCl) כחומר גלם על תכונותיו המוכרות, כגון היעלמות והתגבשות, וחושפת תהליך מחקרי של שלוש שנים בו מוצגים שני שלבים שנבעו זה מתוך זה.

שיש לעניים
מתוך רצון להשמיש את חומר הגלם יוצא המעצב למחקר בו הוא מותח את גבולותיו המוכרים של המלח כחומר גלם ומגדירם מחדש. בתבניות מיוחדות שיוצרו לשם כך נערמים גבישי המלח. חימום התבניות לטמפרטורה גבוהה באמצעות אנרגיה סולארית או גז מביא לגיבושו מחדש של המלח במהירות שיא בשונה מהתהליך הגיאולוגי הטבעי והאיטי. הפסקת החימום יוצרת ניתוק בין המלח והתבנית, וחומר הגלם בצורתו החדשה מוכן לשימוש. התוצר שמתקבל הוא בעל מראה לבן, זך ויוקרתי. "שיש לעניים" שמתקבל בהליך ייצור זול ומהיר.

אשת לוט
שאלת עמידותו של החומר הלבן (חומר הגלם החדש) והרצון לשמור על האובייקט לאורך זמן עמדו במרכזו של המשך תהליך המחקר. המעצב, ארז נאבי פנה, שבשיטת העבודה האופיינית לו משלב בין חומרים שונים, מערבב במקרה זה בין גבישי המלח לחימר. שריפתו של החומר החדש נעשית באמצעות טכניקה מסורתית בתנור המיועד לשריפת מלחים. בנוסף, השימוש במלח כגלזורה לכלי וכמעטפת לאובייקט עשו שימוש מרבי ביכולת החומר ובשימורו. התוצר שהתקבל משלב באופן מעורר התפעלות בין עמידות החומר מחד והשבריריות והארעיות הנראית לעין של חומר הגלם הראשוני מאידך.


אשת לוט  | ענת שרון בלייס

גַּרְגְּרֵי הַמֶּלַח הִצְטַבְּרוּ בְּתוֹכִי
הֵכִינוּ אֶת תְּנוּעַת עֵינַי שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, כְּמוֹ תַּרְגִּיל,
הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי הֶאֱדִּימוּ
חַיֶּבֶת הָיִיתִי לַעֲצֹר, לְהִסְתּוֹבֵב,
חַיֶּבֶת הָיִיתִי לְאַפְשֵׁר לְכָל הַמֶּלַח הַזֶּה
צוּרָה,
גּוּף,
זִכָּרוֹן.



"Depth must be hidden. Where? On the surface" (Hugo Von Hofmannsthal, 1922)

צורה, גוף, זכרון - גיא פרל על "צדו של המרחק", עיתון 77, דצמ' 2103

קריאה בספר "צדו של המרחק" מאת ענת שרון-בלייס, הוצאת קשב לשירה 2013, 68 עמ'.

המאמר ראה אור בעיתון 77 - הירחון לספרות, אמנות, חברה וביקורת, גליון 371-372, נובמבר-דצמבר 2103; ובאתר "פסיכולוגיה עברית".

תקציר: עיקר המאמר יוקדש לשני שירים אשר אשת לוט עומדת במרכזם ובהם מציעה שרון-בלייס קול לדמות המקראית המושתקת, ופרשנות מרתקת לסיפור כולו לפיה דווקא המלח הוא הנותן גוף לזיכרון טראומטי שהושתק בהיותה בחיים. בהמשך המאמר אנתח מחזור בן תשעה שירים שנכתב במהלך תשעת חודשי הריונה של המשוררת, ואף בו ניתן להבחין באותו מאפיין של שירתה - קשב נדיר לחרישי וסמוי מן העין.

כבר בקריאה ראשונה בספר "צדו של המרחק", משכו אותי שני השירים המוקדשים לאשת לוט (עמ' 29-30) אל תוכם בחבלי קסם. אשת לוט נתפסה בעיני כדמות מִשנית, חלשה ואימפולסיבית, שהפכה לדמות אילמת ופסיבית, והנה שני שירים עזי מבע הממיסים את המלח וחושפים רבדים בדמותה שלפנֵי ואחרי שקפאה על מקומה. בהמשך, הבנתי כי שני השירים, הנפלאים בעיני, יוצרים פתח כניסה אל הספר כולו. שני השירים שנכתבו מפיה של אשת לוט קשורים זה בזה ומשלימים זה את זה. הראשון מתאר את הדינמיקה היסודית של הפיכת עולם פנימי עשיר וסוער לגרגרי מלח, והשני מרחיב את היריעה אל ההקשר הזוגי שבו התקיימה. אתייחס עתה אל שני השירים.

אשת לוט (1)

"גַּרְגְּרֵי הַמֶּלַח הִצְטַבְּרוּ בְּתוֹכִי

הֵכִינוּ אֶת תְּנוּעַת עֵינַי שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

כְּמוֹ תַּרְגִּיל,

הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי הֶאֱדִּימוּ

חַיֶּבֶת הָיִיתִי לַעֲצֹר, לְהִסְתּוֹבֵב,

חַיֶּבֶת הָיִיתִי לְאַפְשֵׁר לְכָל הַמֶּלַח הַזֶּה

צוּרָה,

גּוּף,

זִכָּרוֹן."

אשת לוט כמעט ואינה נזכרת בסיפור המקראי וכחלק מצמצומה אף שמה אינו נמסר. במדרש מאוחר נמסר כי שמה היה עירית. כל שמסופר על נסיבות הפיכתה לנציב מלח הוא "ותבט אשתו מאחריו ותהי לנציב מלח" (בראשית יט כו). שלא כמו שרון-בלייס, פרשני המקרא המוקדמים לא העמיקו חקור במניעים שהובילוה להפנות מבט אל העיר הנחרבת. חלקם פירשו את הפיכתה לנציב מלח כעונש. רש"י  סבר כי נענשה על קמצנותה בשעת אירוח המלאכים - "במלח מעטה ובמלח לקתה". הכלי יקר סבור כי דאגה לממונה ולכתובָּתה אחרי מותו של לוט ("ותבט אחרי"). פרשנים אחרים נמנעו אמנם מביקורת, אך לא ניסו להבין את דמותה לעומקה. סְפוֹרְנוֹ  סבור כי התעכבה ולכן דבקה בה הרעה. רק אצל הרמב"ן מצאתי פירוש אמפתי - "נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח".

שרון-בלייס בשירה 'אשת לוט (1)' מציעה התבוננות אחרת לגמרי - אשת לוט שבשיר היא בעלת עולם פנימי עשיר, והפניית מבטה אל העיר היא שיאו של תהליך פנימי מתמשך. טיבו של התהליך אינו מפורש, ויובהר יותר בשיר 'אשת לוט (2)', אך מרתק לחשוב מחדש על אשה שהמקרא אינו מזכיר אפילו בשמה, ובוודאי שאינו מתייחס לעולמה הרגשי, כעל אשה הנענית לקול פנימי המבקש לבוא לידי ביטוי. עוד לפני הפיכתה לנציב מלח, היתה עירית אשה מושתקת - הן מצד הסיפור המקראי, ייתכן שגם מצדו של לוט (והדבר עולה מן הסיפור המקראי העומד במרכזו של השיר השני) ואף מצד עצמה. הפיכתה למלח יכולה להיתפס כהנצחתה של השתקה זו, אך השיר מציע פרשנות חדשה ומרתקת - נציב המלח נותן צורה, גוף וזיכרון לכל מה שנצבר בה, ולפיכך מפר את שתיקתה.

אשת לוט (2)

"אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ נִלְפַּתְנוּ זֶה בָּזֶה?

וְאַחַר כָּךְ הִצַּעְתָּ אֶת בְּנוֹתֵינוּ לֶהָמוֹן הַזּוֹעֵם.

לְנֶגֶד עֵינֶיךָ עָמַד אָז שְׁלוֹמָם שֶׁל הָאוֹרְחִים.

"עָשׂוּ לַהֵן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" הוֹסַפְתָּ וְאָמַרְתָּ,

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ, זֶה בָּזֶה,

זֵעָתִי כְּבָר מְלוּחָה,

הַגּוּף דָּרַשׁ עוֹד.

"אַף פַּעַם לֹא מָצָאתִי אֶת הָרֶגַע הַמַּתְאִים לוֹמַר לָךְ,

שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

אַתְּ יוֹתֵר מִדַּי דְּחוּסָה".

כַּמָּה טוֹב יֵשׁ בָּעֵינַיִם, שָׁעָה שֶׁהֵן מַבִּיטוֹת לְאָחוֹר.

לִבִּי נָדַם אָז,

עַכְשָׁו הוּא שָׁב וּפוֹעֵם".

בשיר 'אשת לוט (2)' נעשה צעד נוסף, והמשוררת, מתוך נפשה של אשת לוט, מבקשת להתמודד עם האירועים שקדמו למנוסה מסדום, ולמערכת היחסים הזוגיים. בבית הראשון בשיר מזכירה עירית אירוע קשה שהתרחש זמן קצר לפני חורבן העיר: לוט אירח בביתו את שני המלאכים המבשרים וכאשר דרשו אנשי סדום כי יוציאם לרחוב ויפקירם לאונס, מציע לוט למסור לידי ההמון את בנותיו הבתולות כתחליף: "... רק לאנשים האלה אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי" (בראשית יט ח). הסיפור המקראי אינו מזכיר כלל את אמן של הבנות, ואין לדעת מה היתה תגובתה באותם רגעים.  גם בשיר זה נכנסת שרון-בלייס בעורה ובקולה של אשת לוט, וחושפת תמונה מורכבת ומרתקת. הבית הראשון מעלה סיטואציה רגשית טעונה בקונפליקט בלתי נסבל: השניים לפותים זה בזה בנפש ובגוף - עירית אוהבת בכל לבה את האיש שלפתע מציע את בנותיהם להמון. הבית השני אינו המשכו של הראשון ונוצרת תחושה של קיטוע. על פי פרשנותי, אשת לוט לא עמדה ברגשות הסוערים והסותרים שהציפו אותה, ותהליך דחיסה רגשית שתחילתו ככל הנראה קודם לכן (כנרמז בשיר הראשון, והמיוצג כהצטברות המלח) - מגיע לשיאו. הקונפליקט החריף שבין האהבה לאישהּ, לבין הקושי לשתוק נוכח היבטים בהתנהגותו, מסתיים בקריסה דיסוציאטיבית פנימה. הן הקונפליקט והן ההתאבנות ההולכת וקרבה מתוארים בשיר בתמציתיות חריפה: "זֵעתי כבר מלוחה, הגוף דרש עוד". אולם, השיר הראשון מציע הבנה עמוקה של הקריסה, לפיה יש בה הרבה מעבר לניתוק ההגנתי - זו קריסה ובה מרכיב של שימור והנכחת הקול בנסיבות שלא הותירו כל דרך אחרת. עם שוך הסערה שב לוט אל עירית המאובנת והדחוסה, ולִבּהּ האוהב חוזר לפעום.

פרשנותה של שרון-בלייס לסיפור אשת לוט מצטרפת לפירושים מודרניים של המיתוס באוריינטציה פמיניסטית-פסיכודינמית של המיתוס. קוש-זוהר (2007)* מציינת כי "קריאה מחדש של מיתוסים מכוננים (re-vision) מאפשרת קריאה אחרת, הרואה במבטה האסור של אשת לוט לאחור פעולה אמיצה של מחויבות לזיכרון העבר, והתנגדות לצו פטריאכלי שרירותי הקובע את מחיקתו" (שם: עמ' 89). האקן (אצל קוש-זוהר 2007) מציעה קריאה פמיניסטית ביקורתית של סיפור לוט כמטאפורה להדרתן של נשים מעיצוב זיכרון העבר בתרבות. בדומה לפרשנות שמציעה לתפיסתי שרון-בלייס בשיר 'אשת לוט (2)', סבורה האקן כי אשת לוט מייצגת אשה מושתקת, אשר הטראומה והאובדן שחוו היא ומשפחתה נתפסים בעולם הפטריאכלי כתכנים הראויים להשתקה. בנוסף, בדומה לתפיסת ההתאבנות המופיעה בשיר הראשון כמתן גוף, צורה וזיכרון לתחושותיה של אשת לוט, והצעתי הפרשנית לשיר השני, לפיה יש מרכיב של שימור והנצחה בקריסה הדיסוציאטיבית, רואה קוש-זוהר (שם) בנציב המלח דווקא עדות וזכר למראֶה האסור שראתה אשת לוט, מראה אשר האל, כמייצג הסדר הגברי, העדיף להדחיק - עונש קולקטיבי, רצח המונים בהם ודאי גם חפים מפשע.

הקשב הנדיר שמייחדת שרון-בלייס לדמותה המושתקת והמאובנת של אשת לוט, הנו מאפיין מרכזי של שירתה. היא קשובה לחרישי וסמוי מן העין  - "קְנֵה מִדָּה שֶׁל יוֹנֵק דְּבַשׁ, שֶׁחֲרִישִׁיוֹת כְּנָפָיו בְּחַלּוֹנִי/ הִיא תְּפִלָּה" (עמ' 53). באמצעות הקשב המדוקדק, חושפת שרון-בלייס רבדים של רגש ורוח המתקיימים בעולם ובתוכה.

דוגמאות נוספות לכך אביא מתוך המחזור היפהפה בן תשעת השירים, כנגד תשעת חודשי ההיריון - 'חול' (עמ' 13-15). הפעם, במרכז ההתבוננות עומדת המשוררת הנושאת את בנה בבטנה, ואליו היא כותבת. השיר הראשון במחזור נפתח בשורות "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל/ אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל./ רַק מִלִּים סוֹכְכוֹת מֵעָלֵינוּ, כִּירִיעָה שֶׁל בַּד בְּיוֹם לוֹהֵט." בתחילת ההיריון נותר הקשב קרוב אל הגשמי, אל החול, אל המלח כפשוטו. אולם ככל שמתקדם התהליך, נהֱרות ומתפתחות בתוכה האהבה והקדושה - "הַגּוּף מִתְעַגֵּל./ הַבְּרָכָה מְצוּיָה בַּסָּמוּי מִן הָעַיִן" (שיר מס' 4). משיר לשיר, מחודש לחודש, הולכת ומתאפשרת הכניסה אל הרבדים החבויים. בשיר מס' 5, למשל, מתוארת תנועתן הסמויה מעין של שתי התודעות זו אל עבר זו - לִפְנֵי הַשָּׂפָה, לִפְנֵי הַשֵּׁמוֹת, לִפְנֵי הַמְרָאוֹת,/ עֵינֶיךָ מְגַשְּׁשׁוֹת אֶל זִכָּרוֹן, כְּנַחַל/ הַהוֹלֵךְ אֶל יָם, שָׂם אֲנִי שׂוֹחָה,/ סוֹפֶרֶת יָרֵחַ וְעוֹד יָרֵחַ עַד שֶׁיִּמְלְאוּ תִּשְׁעָה".

בשיר התשיעי והאחרון חוזרת המשוררת אל מוטיב החול, אך עתה, בסיומו של התהליך, כפי שאצל עירית זיהתה המשוררת את פעימת האהבה במלח, היא מזהה את פעימתה בחול - "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל/ זֶה רַק הַלֵּב שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַהֶבְדֵּל". בשיר 'עוד חול' (עמ' 17) שנכתב אחרי הלידה, חוזרת שרון-בלייס להקשיב לפלא הנחשף בגשמי היומיומי - "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל/ וּבְכָל זֹאת אֲנִי עוֹטֶפֶת אֶת חַדְרְךָ בְּאֵדִים/ לְעֵת עֶרֶב,/ לְהָקֵל אֶת מְצוּקַת הַנְּשִׁימָה,/ וּלְעֵת בֹּקֶר,/ מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ, שֶׁהַחְזָרַת נִשְׁמָתוֹ בַּחֶמְלָה/ וְעָשִׂיתָ שְׂפָתֵנוּ רַכָּה".

הקשב לנשגב הצפוּן ביומיומי מופיע גם בשיר ללא כותרת בעמ' 56 – "בְּרַכֶּבֶת מִתֵּל-אָבִיב לְחֵיפָה, צִדּוֹ שֶׁל הָאֵינְסוֹף/ לוֹכֵד אֶת עֵינַי" הצירוף הדומה שאף ניתן כשם לספר - "צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק" - מופיע בשיר ללא כותרת החותם את הספר (עמ' 68). השוואה בין שני השירים שבהם מופיע הצירוף מעוררת את התחושה כי המשוררת אינה נותרת מאזינה פסיבית - כפי שבמחזור 'חול' מוביל הקשב ללידה, בתנועה שבין שני הצירופים הדומים הופך הקשב לנביעה:

"מִתְבּוֹנֶנֶת בִּפְקַעוֹת הַכֻּתְנָה הַלְּבָנוֹת./ מַמְתִּינוֹת שֶׁתָּבֹאנָה הַיָּדַיִם/ לִקְטֹף.// "כַּמָּה הִסְפַּקְתִּי... כַּמָּה עָלַי לְהַסְפִּיק..."// כַּמָּה אֵין זֶה חָשׁוּב/כְּלָל// שֶׁקֶט/ צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק נִשְׁפַּךְ מֵחֵיקִי".

גיא פרל

*קוש-זוהר, ט' (2007). לזכור או לשכוח: (או) פוזיציות ממוגדרות. תיאוריה וביקורת, 30: 89-109.

 

האופציה השפויה- יואב איתמר על צדו של המרחק

מוסף שבת   מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

 

האופציה השפויה |יואב איתמר

חוסר היומרה של המשוררת, שאינה חווה את שירתה כטוטאלית, מוליד שירה יפה ופשוטה וגם מחווה יפה למשוררים ולמשוררות שקדמו לה

 

צדו של המרחק / ענת שרון־בלייס.   קשב לשירה, 2013, 76 עמ'

הקוראים הישראלים אוהבים משוררות טוטאליות. אנחנו נמשכים לרחל ולזלדה ולדליה הרץ, לדליה וליונה, לתרצה אתר ולנועם פרתום לא רק בגלל שירתן, אלא בגלל הסיפור שעוטף אותן. ויותר מזה, התחושה שכל חייהן היו לפיד בוער של יצירה שנבעה מתוך כאב גדול, של הקרבה, של יתמות או של טירוף שבא לידי ביטוי אמנותי במעשה היצירה.

הבעיה במסגור של יוצר במקום הזה היא שאין ליוצר אפשרות אלא להתכתב עם הדימוי הזה, כמו למשל בשיר "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית" של דליה רביקוביץ, שפותח בהתכתבות עם יונה וולך ומסתיים בהודאה על מחשבות אובדניות. מצב שכנראה הביא לכך שגם מותה של רביקוביץ, הגם שכנראה היה בנסיבות טבעיות, נחשב למעשה התאבדות. התסריטאי הישראלי שיושב במוחו של כל אחד ואחד מאיתנו רצה שזה יהיה סוף הסיפור.

האופציה שמציעה ענת שרון־בלייס היא האופציה הטובה והשפויה יותר. בראיון לאלי אליהו היא אומרת "אני חושבת שאני לא יכולה להיות משוררת טוטאלית. אני לא יכולה לשים את השירה לפני בן הזוג והילד. אני לא יכולה לוותר על השירה, אבל גם לא אפקיר אותם בשבילה" ("שירה על פי קנה המידה של הלב", הארץ, 11.3.13). כמו כדי להדגים זאת, קודם לכן היא מתארת את הנסיבות שבהן נכתב הספר ואומרת: "אני כותבת הרבה, אבל אני מאוד חשדנית כלפי הכתיבה שלי, ובשביל עבודת המחיקה אני צריכה שקט. לא תמיד יש שקט נפשי, ושקט ברמה היום יומית… אבל אני חייבת להודות שלפעמים אני פשוט מבכרת לערוך עוד תוכנית רדיו מאשר להתעסק עם השירים שלי. זה יותר משמח אותי".

חווית הספר מתחילה כבר בעטיפה. על העטיפה מופיעה אדמת כורכר או חצץ הגובלת בכר דשא בקו מאוד ברור. רק בצידה השני של העטיפה נרמזים חיים בהליכה של זוג גברים בנעליים אלגנטיות שנתפסו באמצע הליכה בצוותא. הדימוי מתאים להלך הרוח שהציבה המשוררת כבר בספרה הראשון "האדמה היא מרחק" (הקיבוץ המאוחד, 2004. פרס ברנשטיין ופרס אקו"ם ליצירות בעילום שם), שהיווה מעין ביוגרפיה של המחברת, תיאור הלך נפש של חיים במרכז הארץ ושירים ארספואטיים, לאו דווקא על אמנות השירה.

 

ספר זה הוא מצד אחד המשך המגמה ומצד שני הוא השינוי שהסתמן בסופו של הספר הראשון. את הדימוי יצר בעלה של המשוררת, דותן בלייס, אשר לו מוקדש ספר זה בהקדשה הטוטאלית "זריחות, שקיעות, הווה". המעבר הגיאוגרפי הביא לסוג של התמקדות בתחום המשפחתי ואל אמת טבעית יותר כפי שאומר השיר הפותח של הספר (עמ' 9):

קֹדֶם הַכֻּתְנָה

אַחַר־כָּךְ הַחִטָּה

וּלְבַסּוֹף הַחַמָּנִיּוֹת

זֶהוּ סֵדֶר הַדְּבָרִים בָּעֵמֶק.

הָאֲדָמָה אֵינָהּ רְחוֹקָה עוֹד.

עֵינַי נָחוֹת מִן הַשְּׁקָרִים.

יכול להיות שהקרבה אל הטבע וההיחשפות אל פוריות האדמה יוצרות קו ברור בשביל המחברת בין המלאכותי לאמיתי. הדבר נעשה ברור יותר בשיר “נוף נוסף“ (עמ‘ 18):

אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ “זֶהוּ הָעוֹלָם“.

וַאֲנִי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתְךָ לְטִיּוּל עַרְבִית,

בִּרְחוֹבוֹת פְּשׁוּטִים, הַמַּחֲזִיקִים בָּתִּים פְּשׁוּטִים,

שָׁם מְבַקְשִׁים רַק לִשְׁמֹר עַל הַשָּׁעָה הַזֹּאת.

אין ספק שלנוף הפשוט הזה יש חשיבות גדולה. כך בשיר השתדלות (עמ‘ 40). הדוברת “פּוֹשֶׁטֶת אֶת הַשָּׂפָה הַשְּׁחֹרָה /וּבָאָה אֵלֶיךָ/ בְּלִי חַלּוֹנוֹת, רַק עִם הַנּוֹף“. כאשר הנוף מתחיל היכן שהשירה נפסקת. הקו הארספואטי שהתחיל בספר הקודם נמשך גם בספר הזה, וניתן לראות ביטוי למגמה שאותה ציינה המשוררת ואת סדר העדיפויות החדש שלה בשיר “החיים חזקים יותר מן השירה“ (עמ‘ 43):

הַחַיִּים חֲזָקִים מִן הַשִּׁירָה

למְשָל

לַשָּׁעוֹת שֶׁאֵינְךָ אוֹהֵב אוֹתִי

אֵין לִי מִלִּים.

חלקו האחרון של הספר משופע בשירים על אודות משוררים ובעיקר משוררות ויצירתן, מחווה חשובה שחבל שאין הרבה נוקטים בה, המשתלבת עם מפעלה של בלייס בהנצחת התרבות העברית. שרטוט היחסים עם ההורים שלה ועם רעיון ההורות בכלל והשפה גם הוא ממשיך כאן ותקצר היריעה מלהדגימו או לתאר את יופיו. את החיבור בין השפה להמשכיות אפשר להדגים למשל בשיר היפה “ציפור“ (עמ‘ 22), אבל את מהלך פעולתה של היוצרת שהוא חשוב מאין כמותו, ובגללו כדאי לעקוב אחרי דרכה הפואטית של שרון־בלייס, ניתן להדגים בשיר “דיבור 1“ (עמ‘ 19).

דיבור 1

אֲנִי מַגִּישָׁה לְךָ מִלָּה.

אַתָּה לוֹקֵחַ.

לֹא חוֹשֵׁד בְּמַה שֶּׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ

אוֹ מִצְּדָדֶיהָ.

חוֹזֵר אַחֲרַי בְּקוֹל,

מְלַטֵּף בִּלְשׁוֹנְךָ אֶת שְׂפַת הָאֵם,

מַרְטִיב אוֹתָהּ.

לְעִתִּים, בּוֹלֵעַ אוֹת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.

לְבַסּוֹף, מַכְנִיס לִמְכוֹנַת הַיִּבּוּשׁ שֶׁל הַדִּבּוּר

וּמְבַקֵּשׁ עוֹד אַחַת.

בעיניי, שיאו של הספר, ושל החיבור בין האהוב לשפה, הוא במחזור השירים “עונת מעבר“, שבו למשך 12 קטעים מדברת המשוררת מגרונו של אהובה ומסמנת את המרחק והקרבה בין שניהם. המחזור נחתם במילים אֶל מָקוֹם שֶׁהַמִּלִּים הוֹלְכוֹת / שָׁם הֵן שָׁבוֹת לָלֶכֶת.

החיים החדשים של היוצרת ומערכת היחסים עם בן זוגה מסומנים במוטיב החוזר של הכותנה והחיטה, אשר הופיעה בשיר הראשון וחוזרת כמוטיב חוזר עד תפארת הסיום. כך למשל בשיר כותנה (עמ‘ 51):

כָּל שָׁבוּעַ אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁיָּכֹלְתִּי לוֹמַר וְלֹא

אָמַרְתִּי. שַׂקִּים שֶׁל כֻּתְנָה עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ.

 

ובשיר הסיום (עמ‘ 68) המסמל מעגל של שנה, שבו נאמר:

מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפַקְעוֹת הַכֻּתְנָה הַלְּבָנוֹת.

מַמְתִּינוֹת שֶׁתָּבֹאנָה הַיָּדַיִם

לִקְטֹף.

“כַּמָּה הִסְפַּקְתִּי… כַּמָּה עָלַי לְהַסְפִּיק…“

כַּמָּה אֵין זֶה חָשׁוּב

כְּלָל

שֶׁקֶט

צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק נִשְׁפָּךְ מֵחֵיקִי.

האותיות העומדות ברקיע - מוסף בית אבי חי/ עינת יקיר

המשוררת ענת שרון-בלייס מרגישה את הדיבור כאילו היה איבר בגוף, ואת הלשון כחוצצת בינה ובין העולם.  מדור לשונות - מוסף בית אבי חי /  מאת עינת יקיר 21.05.13

 

השתדלות

יֶשְׁנָם הַיָּמִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי מַפְסִיקָה

לְחַפֵּשׂ סִימָנִים.

אֲנִי חֲדֵלָה מֵעֲבוֹדַת הַשִּׁירָה

וְנוֹתֶנֶת לַדְּבָרִים לְהִתְרַחֵשׁ

כְּמוֹת שֶׁהֵם, פָּשׁוּט.

 

פּוֹשֶׁטֶת אֶת הַשָּׂפָה הַשְּׁחֹרָה

וּבָאָה אֵלֶיךָ

בְּלִי חַלּוֹנוֹת, רַק עִם הַנּוֹף.

 

שורש וחול

בשנה הראשונה ללימודי הרדיו פתאום העברית היתה בקול רם, הפציעה דרך תיבת התהודה ונבחנה בזכוכית מגדלת. לראשונה מיששתי את המילים, ולא כדימוי, אלא ממש נגעתי בסרט ההקלטה המגנטי שעליו נצרבו הקולות (עדיין לא היו אז תוכנות מחשב). חתכתי, ערכתי ולשתי את המילים, והלשון היתה בידיי כגוש חמר. הלשון נהפכה לחושנית, נוטפת ריחות ואפשרויות. אז גם הבנתי עד כמה הגירת ההורים טבולה בשפת האם שלי. חזרתי אל המילון אחרי שנים שלא נגעתי בו וכתבתי על כך, על המרחק בין המילון שלהם ושלי בשני הספרים: "את המילים שחסרו להם מצאתי מאוחר יותר בשירה".

בשנים האחרונות הגילויים הלשוניים כרוכים גם בדיבור של בני, יהונתן. השיבושים הלשוניים שהוא עושה תוך כדי רכישת השפה הם לי שורות שיר. אני מלמדת את עצמי לתת להן מרחב מחיה, להקשיב לאותיות הנעתקות ממקומן, ולא לתקן מיד. ויש גם גילוי לשוני חיוני וקבוע – לפתוח את ספר התנ"ך, לרפרף על הפסוקים, לשמוע את המוזיקה שלהם, אין לזה סוף.

השפה העברית חיונית לי. לפני כעשור הצטרפתי לבית המדרש "קולות". אין כתיבה בעברית בלי לדעת את השכבות שלה, את הדורות שלה, בלי יכולת להכניס את היד לאדמה המרובדת הזאת ולפזר את החול שלה בתוך שורותיי. אבל כדברי רחל – אני נזהרת ממליצות ומנסה לכתוב דברים גדולים או קשים בשפה רכה; שפה שאין בה גסות והתלהמות, אלא בקשה לקשב אחר. השפה שלי גם מבקשת להיות קרובה ללשון הדיבור ולנסוק ממנה אל שפה פיוטית. חשוב לי להותיר את היכולת לגעת במילה, שתהיה קרובה. אני שמחה לגלות שאני יוצרת חיבורים סמויים בין שירים שנכתבים במרחקי זמן עצומים זה מזה, כאילו יש איזה שורש שמחזיק את הדברים מתחת לפני הקרקע.

חצץ ורקיע

העולם נברא במילה, בדיבור, ולכן היחס שלי לשפה כומס בתוכו התפעמות ויראה. הבעש"ט אמר כי האותיות הבוראות ניצבות ועומדות לעולם בתוך הרקיע. מכאן נגזרת פרשנות ולפיה, הדיבור שלנו ממשיך את מעשה הבריאה האלוהי. לכן, כשאני כותבת, אני מקיימת עם המילים יחסי קרבה וריחוק – הם, השירים, נהיים לחשודים מידיים, ואני ממש כופה על טיוטת השיר גלות ממושכת לפני שאני שבה אליו, לקרוא אותו מחדש, לשמוע אותו בקול ולמחוק, עד שנגלה לעיניי הצלם המדויק שלו.

זאת מלאכת יד שיש בה קושי המתערסל בשמחה. בתהליך הזה חשוב לי שיהיה אוויר, שהשיר לא יתרחש כמבול של שורות, שייתן מקום, שיתחשב בלבן של הדף. אבל יש גם תחושה הפוכה, שהלשון חוצצת ביני ובין העולם, ואני חשה בגוף את החצץ הזה, המתפזר ומרחיק את הדברים עד אילמות.

 

עוד חול

תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל

וּבְכָל זֹאת אֲנִי עוֹטֶפֶת אֶת חַדְרְךָ בְּאֵדִים

לְעֵת עֶרֶב,

לְהָקֵל אֶת מְצוּקַת הַנְּשִׁימָה,

וּלְעֵת בֹּקֶר,

מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ נִשְׁמָתוֹ בְּחֶמְלָה

וְעָשִׂיתָ שְׂפָתֵנוּ רַכָּה.

 

תהום ובאר

מאחר שאני מבלה את רוב שעות היום ברדיו עם יוצרים ועם אנשי מקצוע מצד אחד ועם תלמידים מן הצד שני, אני מרגישה דרוכה לגבי הדיבור, כאילו היה איבר בגוף, ואני חשה כאדם על נדנדה – למעלה למטה, בין מרחב של דיבור רהוט ומלא השראה ובין מרחב של דיבור חסר. זה לא פשוט לעבור בין המרחבים, זה נותן עוצמות, וזה גם מחליש, אבל זהו התהליך שאני עוברת עם התלמידים שלי. הדיבור הוא הפנים שלנו, תווים המתגשמים בדמיונם של המאזינים, ואני מנסה, כמורה, להעביר אליהם את החיוניות הזאת. בתוך התהליך הזה חשוב לי שאוזנם ואוזניי תהיינה כרויות לעוולות המסתתרות בשפה, למיסוך שהיא יוצרת, שנדע להרחיב את האפשרויות שלה, שחלקן כלואות בדקדוק גברי.

כאן משתלב המקום שלי כאישה כותבת/מלמדת – אני חשה חובה לגלות אומץ כאשר אני כותבת למשל את אימת האימהות בצד היופי והשמחה, ואני מחויבת להציץ לתהום "המהבהבת בין כיסוי לכיסוי", כפי שכתב ביאליק במסתו הקסומה "גילוי וכיסוי בלשון". וכמי שקוראת ללא הרף ומקליטה אנשים כותבים, יש ואני מושכת חוטים מן המילים שלהם אליי. בסופו של דבר זה בלתי נמנע. אני אוהבת למצוא את הקריאות של היוצרים השונים בתוך השורות שלהם, ואני שמחה שמגלים את הקריאות שלי. זה יותר אינטימי מ"השפעה" וזה נותן לשיר עומק, כמו היה באר מים חיים. אבל אני נזהרת מאופנות, וזה משיב אותי לראשית דבריי, לכך שאני חושדת בשירים שלי ובודקת שוב ושוב מה בדיוק כתבתי.  יש כותבים שנוהים אחר נושא שיש לו רייטינג, בעיקר בכל הקשור לשירה "פוליטית" (אם כי כל שיר הוא פוליטי), ואז יש נושא חם, אבל מסביבו אין. צריך כוחות נפש לסרב לזה, לשמור על האותיות שלי בתוך הרקיע ולכתוב שיר שיש בו התנגדות, גם ברמיזה.

חורבות ואוויר

יש לי כעס על האלימות ששוטפת את הדיבור הישראלי ועל המילים הנושרות ממנו לבלי שוב. על אנשים שבזים לספר, שבזים לקריאה. "זמן הוא כסף" וקריאה היא בגדר בזבוז זמן, שלא לדבר על קריאת שירה – מעשה הדורש מאמץ מחשבתי ושהות. זה שובר את לבי וזה קושר אותי למילה שחסרה לי בשפה – "שהות". אנשים אומרים "אין לי זמן", הם לא משתמשים במילה "שהות". אני מזכירה את המילה הזאת בשיר על הוריי, שעוסק בהגירה הכפולה, הפיזית והנפשית, שהיא גם ההגירה אל העברית על חשבון שפת האם שלהם. חשתי את אובדן המולדת והשפה כאובדן שהות. ככלל, אנו חיים במקום ובחברה שבה אנשים איבדו את השהות, ומכאן את השיח פנים אל פנים, פה אל פה, השיח שמאפשר להרגיש ולהכיר את הגר החי בקרבך. אני גם אוהבת את הצליל הטמון במילה "שהות" – את תנועת האוויר בין שני העיצורים. לכן, אני גם מתרוצצת בין משוררים כדי להקליט אותם ולשמור את הקולות, את העברית שלהם. איש לא מינה אותי לכך, אבל מגיל צעיר זה עמוד התיכון שלי, התשוקה הזאת לשמור את לשון השירה כנגד החורבות שמתרחשות בתוכנו כחברה וכאנשים המדברים וכותבים "על שפת הזריחות והשקיעות", כמו שכתבה זלדה.

 

נוף   (בעקבות זלדה)

 

מִמַּעֲרָב, "הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה" שֶׁלָּהּ

שָׂרוּעַ בְּתוֹךְ צֵל, מִמִּזְרָח,

צִפֳּרֵי מַתֶּכֶת מַמְרִיאוֹת,

מַרְעִידוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט

וְהַנֶּפֶשׁ צוֹנַחַת.

קְרִישֵׁי דָּם צוֹמְחִים בַּשָּׂדוֹת הַסְּמוּכִים לִבְסִיס חֵיל הָאֲוִיר,

אֲנִי פּוֹנָה אֶל הָהָר הַדּוֹמֵם

וּמַקְשִׁיבָה לַמְּנוֹעִים הַבּוֹעֲרִים.

 

צְבָעָיו שֶׁל הַכַּרְמֶל מַאֲפִילִים

"מְחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וַעֲנָנָיו"

 

עמק יזרעאל 2008

 

 

* ענת שרון-בלייס. משוררת ועורכת, מגישה את תוכנית הספרות "מילים שמנסות לגעת" ברשת א' בקול ישראל; הקימה את תחנת הרדיו האקדמית קול יזרעאל ומנהלת אותה; ספרה הראשון "האדמה היא מרחק" (הקיבוץ המאוחד 2004) זכה בפרס אקו"ם ובפרס ברנשטיין. באחרונה ראה אור ספרה השני "צדו של המרחק" (הוצאת קשב לשירה).

שירה על-פי קנה מידה של הלב - אלי אליהו 'הארץ'

מאמרים נוספים...