ביקורת רדיו מאת אביב לביא

עדות שמיעה שמחדדת את הרגישות - לביא אביב, גלריה -"הארץ" - פורסם בתאריך- 06/07/1999   

"המשולש". עורכת ומגישה: ענת שרון. בכל תחנות הרדיו האזוריות ביום שישי ובשבת (בכל תחנה בשעה אחרת).

פעם, ב"שיר כאב" הנפלא של מאיר אריאל, הטיח הערבי ביהודי ש"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". השניים התמודדו על לבה של אשה. אריאל, אם הבנתי נכון, התכוון לומר שכל חוויה בארץ הדוויה הזאת, ובכלל זה עניין פרטי לחלוטין כמו אהבה נכזבת, עוברת דרך הפילטר של הסכסוך היהודי-ערבי. שבמקום כזה הגבול בין האישי לפוליטי דק ומטושטש, אם בכלל קיים.
התוצאה של המפגש בין ענת שרון, העורכת והמגישה של "המשולש", ובין הזמרת אמאל מורקוס, מוכיחה שהדברים האלה תקפים אף יותר בשביל מי שחווה את הישראליות מצדו של המיעוט. שלושת קודקודיו של "המשולש" הם האדם, המקומות שעיצבו את הביוגרפיה שלו, והשירים שמושמעים על פי בחירתו בתוכנית. שרון בילתה עם מורקוס בהופעה שלה בנצרת, וסיירה אתה במקום שבו נולדה וגדלה - כפר יסיף. לכאורה, 45 דקות שהיו יכולות להיות מוקדשות לחוויות ילדות, נוסטלגיה מתוקה לבית הספר וההורים, אהבות ראשונות. מורקוס מדברת על כל אלה, אבל מהר מאוד מתברר שהיותה ערבייה בישראל הוא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלה ברמה היום-יומית ממש. "אני אשה, בת אדם, פלשתינאית, ערבייה ישראלית, אמא. זה מיליון הגדרות", היא אומרת, וברור שסבך הזהויות הזה מלווה אותה גם ברגעים הפשוטים לכאורה של החיים.
כך, למשל, הזיכרון הראשון שמורקוס משחזרת מתקופת לימודיה בבית צבי הוא הקשיים למצוא מגורים: אף אחד לא רצה להשכיר דירה לבחורה ערבייה, ובסופו של דבר מורקוס התגוררה בבית אביה של ח"כ תמר גוז'נסקי, שעודדה אותה לאורך כל הדרך. העניין הפוליטי צף גם בהקשרים עכשוויים יותר, מוסיקליים.
מורקוס מתרעמת על שטקסטים שנשמעים בפיהם של זמרים יהודים כשירי ארץ ישראל תמימים, מתפרשים בביצועה כנקיטת עמדה פוליטית ואפילו לאומנית: "כמו שאריק איינשטיין ונעמי שמר ואחרים נהנים לשיר 'אין לי ארץ אחרת', גם לי אין ארץ אחרת ואני אשיר את זה". ויש לה גם הערה אירונית על שירו של רמי קליינשטיין, "ארצנו הקטנטונת": "עושים מישראל דבר כל כך קטן ותמים ופשוט", היא אומרת, אבל ברור שמזווית הראייה של מי שגדלה בארץ הזאת כבת למיעוט, ישראל לא נראית קטנטונת או תמימה כלל וכלל.
"המשולש" היא הפקה מעוררת הערכה של הרשות השנייה. 15 תוכניות בסדרה, ובכל פרק ענת שרון מלווה אישיות אחרת מהשדה התרבותי של ישראל העכשווית. התוכנית הראשונה, ששודרה לפני שבועיים, היתה עם עמנואל הלפרין. אחרים בסדרה: המשוררים שמעון אדף ורוני סומק, השחקן  והסטנד-אפיסט עידן אלתרמן ("ילדים סורגים לאלוהים") ועוד. הגישה של שרון מעניינת: לעתים התוכנית שרקחה נשמעת כמו יצירה דוקומנטרית טלוויזיונית שבטעות משודרת ברדיו.
בסיור שערכה עם מורקוס בכפר יסיף התבקשה לכאורה נוכחותה של מצלמה: הן הלכו לשוק אל-חמיס - השוק של ימי חמישי - שמורקוס לא סרה אליו כבר 15 שנה. "הכל נראה לי זר", מקוננת הזמרת, "עכשיו זה פחות עממי. השוק עייף", ונותר רק לתהות אם מדובר בנטייה טבעית לצבוע את העבר בגוונים ורודים, או שגם מעוז האותנטיות - השוק הכפרי - הוא לא מה שהיה פעם.
מה שבוודאי אותנטי הוא ההערות של מורקוס: "הנה המורה שלי לכימיה", היא מפטירה לפתע, ומיד מספרת גם על המורה הנערץ להיסטוריה, שבמקרה היה הדוד שלה. אחר כך היא מתארת: "אנחנו יושבות עכשיו מתחת לעץ תות, יש שחורים ויש אדמדמים". ולמאזין לא נותר אלא לדמיין את התמונה, ולבנות לעצמו את כפר יסיף הפרטי שלו. ופתאום נדמה שההסתפקות בעדות שמיעה מחדדת את הרגישות דווקא, וכשתוכנית רדיו עשויה היטב היא מסוגלת להעביר ריחות, קצב ואווירה במידה כזאת שהופכת את האלמנט החזותי למיותר.
שרון עצמה נוכחת-נפקדת בתוכנית: רוב הזמן היא משאירה את השטח פנוי למונולוגים של מורקוס שנקטעים לטובת שירים וקטעים מוסיקליים. תוכנית מהסוג הזה, מטבע הדברים, קמה ונופלת על אישיותו הרדיופונית של המרואיין. זו של מורקוס התגלתה ככובשת. מעיון ברשימת השמות הבאים בתור, נראה שיש למה לצפות.



Add this to your website