ביקורת ספר שירה מאת רחל חלפי

"שתי וערב של סיפור המנסה לספר ושירה המנסה לפרום את הסיפור"  מאת רחל חלפי
 

על "האדמה היא מרחק" ענת שרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 64 עמ', לא צוין מחיר

ספר שיריה הראשון, המעניין, של ענת שרון, יצא לאור לפני כשנה, ומיד שב ויצא לגלות של חושך. קולה אך נשמע, ושב ונבלע בקול דממה. מצד אחד, חשבתי לי, אולי יפה לו הדממה. כי זהו ספר של דממה, של דיבור מהוסה. מצד שני דחקו בי נפשותיהם המרות, האילמות, של כל אותם מקופחים שהספר הראשון שלהם - טוב/ יפה/ נפלא - נידון גם הוא לדממה וחושך; דחקו בי ושבו ודחקו בי כל החודשים האחרונים האלה, כשהם מלחשים באוזני: "דברי!".

ולכן הרצון לומר משהו על ספר ראשון זה מלווה באיזה טעם של חדווה מיוחדת. טעם השמחה לומר: הקשיבו נא גם אתם לקול הזה. "אמא שלי עומדת מול המראה ומסתרקת./ בטלפון סבתא שלי/ בהונגרית./היא עונה לה. אני לא מבינה.// הן טווות לי אהבה בשפה אחרת./ העברית מתרחקת כשהן יושבות יחד" ("גלות", עמ' 5). כך כותבת שרון בשירה הפותח.

בשורות ספורות אלה מסתמנים הקווים העדינים של מתווי שירתה של שרון: ההתבוננות, המראות, ההקשבה, הקולות, השקיפות והאטימות של הדיבור, של השפה; המגע והניסיון למגע; הריחוק, הזרות; הניסיון להבין, והאי-הבנה. רק בשיר מאוחר יותר, "טרילוגיה", מסבירה המשוררת את פשר זרות השפה, ומסמנת בתוכו מסלול של פליטות, נדודים ועלייה לארץ שאת שפתה לא ידעו הוריה, והיא לא נולדה אל תוכה: "כשבאו, באו קדם כל אל המלים החדשות./ מכרחים היו לבוא./ תוך מספר חודשים הפכו את העברית לקול/ ואז הגיע תורי. כך אמרתי את ההברות בבקר/ אחרי אמא ובערב אחרי אבא./ זו היתה שעתם לבדוק את המילון החדש,/ שהניחו על גבי שפת אמם: פחד (ש"ע) דאגה, היסוס;/ אהבה (ש"ע) השתוקקות, כיסופים./ הכל הפך שם להיות העברית שלי ("טרילוגיה", עמ' 14-12).

בשיר השני בספר, "גלות שנייה": "לדעת את תורת היחסים/ כמו תנועות של מוזיקה, שמישהו שכח על דף/ ליד הצל שאריות של קול/ חול בכניסה לבית/ מראה ממתינה על הקיר.// אבא שלי יושב ליד השלחן ומקשיב./ פעם ראשונה הוא שומע את עצמו. (...)" (עמ' 7-6). התמונה של האב היושב ומקשיב להקלטה של עצמו היא גם פשוטה להפליא, מצומצמת-קווים, ריקה כמעט, וגם מורכבת. השורות הראשונות משרטטות קטעי קו, או צליל, שאינם מתחברים תחילה: ראשית, מין תרועה. מין הכרזה של איזו שאיפה תיאורטית, מופשטת: "לדעת את תורת היחסים".

תורת היחסים מהדהדת כמובן את תורת היחסות, הרחוקה, הבלתי מובנת. אך היא גם דבר פשוט לכאורה: יחסים בין דברים. בין אנשים. בתוך משפחה. בין צלילים וקולות: "כמו תנועות של מוסיקה", אבל עדיין לא מתחברות. שכוחות. "שמישהו שכח על דף". מהם הדברים, הקולות, הלא ברורים עדיין? מה שבא עכשיו רק מוסיף על העמעום: "ליד הצל שאריות של קול". ואנחנו תמהים: היכן זה בדיוק "ליד הצל"? ומה הן "שאריות של קול"? וכשם שהקולות הם "שאריות" שכוחות, כך גם המראות: "חול בכניסה לבית". "מראה ממתינה על הקיר". מראה ריקה, למי היא ממתינה? מסגרת ללא תמונה, תמונה ללא מסגרת. פיסות חלום. פיסות מציאות. איים קטנים של פשר ושל חוסר-פשר בתוך חידה מתמשכת.

ומשהקורא מוצא את עצמו בתפקיד בלש מגשש, ומוקסם, רק אז קושרת המשוררת את הקרעים לתמונה קצרה ומוחשית, ועדיין לא ברורה לחלוטין: "אבא שלי יושב ליד השלחן ומקשיב./ פעם ראשונה הוא שומע את עצמו".

שרון מזמינה אותנו לחלוק אתה את עולמה הכפול הזה, עולם המנסה לאחות קרעים מבלי לאחות; המנסה להבין אך לא תמיד מסייע לנו בהבנה. בשיר הזה, כמו ברבים אחרים, היא רק מפזרת סימנים, זורה עוד חול, ועלינו מוטל לזהות את העקבות.

כאן מתגלה הפרדוקס המזין את כתיבתה של שרון. מצד אחד איזה כורח "לספר סיפור", ובעיקר את "סיפור החיים" שלה ושל משפחתה הקרובה. ומנגד, אל מול הצורך הזה התובע סידור אירועים פרוגרסיבי, ואפילו ליניארי, בשפה מובנת ו"שקופה" - מלאכת עיצוב שירית הבנויה על חסרים, קיטוע, החסרת חוליות מקשרות, עמעום, הזרה. שני הקצוות האלה יוצרים מתח המחזיק את הקורא על בהונותיו במאמץ פירוש מתמשך.

סארטר, בספרו "מהי הספרות?", מנסה להבחין בין שפת הפרוזה, "השקופה" לדבריו, ה"מראה" לנו את הדברים, לבין שפת השירה שהיא "אטומה". גם אם הבחנה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, והניסיון להחיל אותה אינו עולה בידינו תמיד, יש בה כדי לסייע. בשירתה של שרון, בגלל המניע הנראטיבי החזק, הדוחק, המפגש בין ה"שקוף" ל"אטום" הוא חריף במיוחד. בדרך כלל הוא מאתגר את הקורא, לעתים הוא מקשה ואף ממעיד. תמיד הוא מסקרן. כך, מפיסות התמונה של דמות האב והחללים הריקים שהעמידה שרון בראשית השיר "גלות שנייה", היא ממשיכה: "מאחר יותר הוא קם/ מדליק טלוויזיה: חדשות./ מחכה שיקראו את השיר./ ככה, כל ערב הוא מחכה/ ואני רואה אותו".

לאט מתחילים קווי התמונה הקטועים ו"תנועות המוסיקה" הקטועות להתחבר לכלל משמעות, תיאור, התרחשות. ובכל זאת, עדיין רב הסתום על המפורש. הנשתק על הנאמר. מה אמרו "החדשות"? לאיזה שיר מחכה האב? ומדוע "ככה, כל ערב הוא מחכה"? שימו לב כמה הקשבה - של הדמות המתוארת, אך גם של הדוברת - יש כאן לקול, להגה, לדיבור, למוסיקה.

אכן, מוטיב הקול הנהגה אך לא תמיד מובן; ההמתנה, אפילו הכמיהה לחומר הצלילי, האקוסטי; וחיפוש המשמעות שבתוך החומר הזה - המוטיב הזה שזור בשירתה של שרון. וככל שהוא הולך ומתגלה לי בעוד ועוד שירים, אני חושבת על משהו המתחבר לחלוטין עם העניין הזה: עיסוקה האחר של שרון.

כי ענת שרון מוכרת היטב לכל מי שיש לו נגיעה בחלל הספרות שלנו: היא מקליטה זה שנים, ברוב קשב, בכל אתר אפשרי, "חומרי ספרות", ולשה ומעצבת אותם לתוכניות רדיו מצוינות. שלא כאחדים מעמיתיה בברנז'ה, מגעה אינו פולשני. המאפיין הבולט בעיסוק הרדיו שלה הוא אולי ההקשבה, ההאזנה אל הזולת. זו היתה התרשמותי כשהכרתי אותה בתפקידה זה, כמי שהופכת את "מטופליה" בתוכניות לחברים בדו-שיח, לשותפים בתהליך של גילוי הדדי.

כך גם בכתיבתה. מפתה להעתיק דברים שאומרת המשוררת על אביה, בשיר "רדיו", אליה עצמה: "אבא שלי שביר/ יותר, בימים של הפסח הוא/ מודד את מעשיו,/ לא בהתרסה הוא עושה את הדברים,/ אבל אני רואה/ שהוא בודק איזה קשב, שלא חשב קדם לכן:/ איך שהוא פותח את הרדיו/ להבין את האהבה שלי (...)" (עמ' 11). שבירות, ניסיון "למדוד" מעשים, עשייה "שלא בהתרסה"; "בדיקה" של "איזה קשב"; "ניסיון להבין". וכן, גם ניסיון "להבין את האהבה שלי".

בפיסות של זיכרון ושכחה, צבע, אור, חושך, צליל, קול ושתיקות אורגת ופורמת ענת שרון תמונות ילדות מוקדמות ומתוכן נרשמות, כמו בתהליך של פיתוח סרט, התרחשויות קשות וחותכות: פרידה, גירושין, מרחק שאין לגשר על קצותיו החדים. כאב שאין להבין אותו, שאין לומר אותו. "המרחק הוא בזה שאיני יודעת מה היה בתוכו/ כשחזר בערב, לאחר שקמנו ועזבנו את הבית...// המרחק הוא בזה שאיני יודעת כיצד פתח את הדלת/ ונכנס לביתו, ממנו הלכו אשתו ובתו הבכורה, כשבמרפסת/ עוד עמדה השמש בדום מדויק." ("כריתות", עמ' 10).

הכאב השקט, המושתק, הולך בשירים כזרם, נע קדימה ואחורה ללא הרף. המשוררת יוצרת מעין "פלש-בק" אל טרם-לידתה, ורואה אירועים היסטוריים טראומטיים בתקופת התרקמותה ברחם אמה: "באביב 1968 נכנסו הטנקים הסובייטים לפראג/ וכיסו את הרחובות צפופי האנשים./ אמא שלי הסתובבה אז בבית הישן שלנו/ ודיברה בטלפון./ אני הייתי בבטנה" ("שלושים", עמ' 8).

ומשהגיחה לעולם אותה תינוקת עדה להיסטוריה שהתרחשה בטרם היותה, היא עצמה הופכת לסמל תמציתי של כאב, גם על כל מה שעתיד לבוא. "התצלום הזה הוא התצלום הראשון שלי:/ אני בידיים של האחות, אבל לא רואים לי את הפנים./ הפה הפעור, שהבכי בורח ממנו,/ מכסה אותי" (שם, עמ' 9).

מבעד לפיסות מרעידות, לכתמים לא ברורים, ל"תמונות", "תצלומים" וזיכרונות, הולכים ונרקמים "סיפורים" של ממש, נראטיבים שלמים. צדם ה"שקוף" נראה כתצלום דוקומנטרי. צדם ה"אטום" מעובד, מצויר, צבוע בשכבות, קורע ופורע. ראו כמה פערים, כמה סימני שאלה, כמה לא-נאמר יש בקטע הבא, שלכאורה הוא "קטע פרוזה": "ככה, כל ערב הוא מחכה/ ואני רואה אותו.// לפעמים הוא נזכר שבא לאסוף אותי מבית החולים:/ כיצד הניח אותי בפתח/ והלך/ להביא את המכונית.// במיטה, כשניסיתי לישון/ שמעתי אותו בודק מדי פעם אם נרדמתי./ לא נרדמתי, קמתי,/ יצאתי בשקט להתבונן בו/ מנסה לשמוע" ("גלות שנייה", עמ' 7).

המשוררת, כזכור, תיארה קודם את האב היושב אל השולחן, שומע הקלטה של עצמו; "מדליק טלוויזיה, מחכה שיקראו את השיר". האמירה בפתח קטע זה, "ואני רואה אותו", מהדהדת באקורד עם סיום השיר: "יצאתי בשקט להתבונן בו (...)". ובין המבטים של הבת המתבוננת באב, מצויים "מנסה לשמוע", ו"שמעתי אותו בודק (...) אם נרדמתי". יש בעולמה של שרון הרבה בדיקה הדדית, אהבה, ודאגה. כדרכה, היא מתבוננת, מביאה "ריבועים של תמונות" - ומותירה את מלאכת הפרשנות לקורא.

ולא רק הראייה והמראה רוחשים בשירתה, ולא רק ההקשבה והקול. גם הדרך שהם עושים אלינו. גם הדהודם, השתקפותם, שכפולם, שימורם, עיוותם - בהקלטה, בצילום, בצל ובצלם. תפקידם של אלה חשוב בשירתה של שרון, שכן שירה זו עוסקת רבות בזיכרון.

וכך, בשתי וערב של סיפור המנסה לספר ושירה המנסה לפרום את הסיפור, נוגעת שרון בדמויות הקרובות: אם, אב, סבא, סבתא, אחות, בן-זוג, בתוך הקשרים של גלות, הארץ, השפות הזרות, העברית.

בפואמה "מכתבים לאורפיאוס" מרחיקה-מקרבת המשוררת את עולמה ואת געגועיה מבעד לקולה של אאורידיקה, המנסה להבקיע אל אהובה, אורפיאוס, מתוך מעבה האדמה והאין. ראו כמה "פרוזה", כמה "טכנולוגיה" יש בשיר הפתיחה: "שיריך חרוטים כעת בעיגולים של פלסטיק/ אני שומעת אותם לצד/ זמזום המקרר והגעגועים:/ לפעמים אני מנתקת את זרם החשמל/ שאוכל לשוב לרגע ההוא/ של המבט" ("מכתבים לאורפיאוס", עמ' 16).

לכאורה דיווח. לכאורה כרוניקה. אבל כמה שירה. ובהמשך "מסבירה" אאורידיקה לאהובה, בלשון ההסברים, בלשון כמו אינדוקטיבית, משהו שהוא נעלם לחלוטין. "אתה מבין", היא מתחילה את ה"הסבר": "העונש שלי הכיל את האפשרות של המוזיקה:/ ששת ימים אני עושה מלאכה וביום השביעי/ אני מקשיבה לחושך, כי טוב.// אותן מלים שעוקבות אחר סופה של ההליכה,/ שם אתה, אורפיאוס, מבין פתאום: הבדידות/ עושה את האפשרות/ לנגן: בלעדיה לא הייתי אפשרית" (שם, שם).

בין אם הדוברת של שרון מדברת מתוך "עצמה", בין אם מגרונה של אאורידיקה, בתוך הניסיון "להסביר" באופן כמו-הגיוני מתנפץ ההיגיון והתעלומה מתגברת: איך "אני מקשיבה לחושך"? איך "המבט לאחור" עוקב "אחר סופה של ההליכה", ולא, כפי שההיגיון דורש, אחר תחילתה?

גם כאן פועל אותו פרדוקס המניע את כתיבתה של שרון: מצד אחד, סיפור, אמירה כמו פרוזאית, פרקי כרוניקה של התרחשות. אבל ה"סיפור" טומן בחובו כאב, קושי, איום, שקשה, ואולי אסור, לומר. ואולי, לכן, מן הצד האחר, שוב ושוב מטרפדים את הרצף והזרימה - קיטוע, חללים - כאילו כדי להקשות על "הבנת" הסיפר. פרדוקס זה הוא מקור לקושי, אך גם מקור לעושר ולהפריית עבודת הפענוח של הקורא את שיריה.

ענת שרון טווה במבט חודר, בקשב סקרני ובמגע עדין, אריגים דקים, שיש בהם יותר אוויר מאשר חוטים, יותר שתיקה מאשר קול. בשירה "קיץ" (עמ' 38), היא אומרת: "הדברים שאנו נוגעים, אין בהם קביעות/ ובכל זאת את כמהה אל המוחלט". אל מול שורות כאלה, הנוגעות בחידת היום-יום, גם אנו מוצאים עצמנו נגועים בכמיהה המהוסה שלה.


ענת שרון
המשוררת ענת שרון (ילידת 1968), זוכת פרס אקו"ם (2001) ופרס ברנשטיין (2003) לספר שירה, היא גם עורכת ומגישה של תוכניות תרבות ברשת א' של קול ישראל

ספר שיריה של רחל חלפי, "תמונה של אבא וילדה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה


Add this to your website