ביקורת ספר שירה מאת רוני סומק

שירים בעין העדשה – רוני סומק, עיתון 77 נובמבר 2004

"אנו מגרשים את הזמן מפנינו ואנו שואפים שיחזור", המשפט הזה של יונג הוא, בעיני, קו הזינוק של האדמה היא מרחק, ספר שיריה של ענת שרון. הזמן הוא אזור הדמדומים בין ההווה לבין כמה חותמות בדרכון הזיכרון. פעם אלה האם והסבתא המדברות בהונגרית "הן טוות לי אהבה בשפה אחרת / העברית מתרחקת כשהן יושבות יחד" (מתוך השיר "גלות"), פעם זהו האב "אחרי המכתבים, אחרי הפרידות, אחרי המרחק / באה האהבה" (מתוך השיר "גלות שנייה"), ופעם אלה "מכתבים לאורפיאוס" "כעת אני שרה, אורפיאוס / האדמה היא מרחק / אני שרה // האדמה היא מרחק".

אבל לא רק הכרוניקה המשפחתית הידועה, אולי, מראש משתתפת בפינג-פונג החזק הזה. ענת שרון שומעת את תקתוק המחוגים הזה גם כשהיא רואה בית ("בבית שלך יש בדברים כורח / לחזור על עצמם" – מתוך השיר "דברים") או ציפור. בשיר "ציפור" היא מרחיקה את הזיכרון לטריטוריה של הנדידה. היא בודקת את המרחק במשוגים מופשטים. היא מנסה "ללמוד את מוחה / את הרגע שבו היא הולכת למעלה / אל תוך הסתיו" זהו אולי גם שיר ארס-פואטי. הניסיון להבין את קוארדינטות הטיסה של הציפור הוא הניסיון לכתוב את קוארדינטות הטיסה של היד הכותבת.

היד הכותבת היא היד המצלמת. ענת שרון בחלק משיריה מתכתבת עם צילום. פעם זהו "חדרי החושך" הנכתב בעקבות תצלום של סיגל אבני, פעם זהו "רוקמת באור" הנכתב בעקבות וידאו של נלי אגסי, ובמקרים אחרים אי אפשר להתעלם מהניסיון להפוך פוטו-רגע לפוטו-נצח. אני מתכוון לעדשה שהיא מכוונת אל פני הדברים, לרצון לרהט את התמונה במה שאתה רואה ולזווית הייחודית המניחה בתוך התמונה גם את הסמוי מן העין. בשירים אחרים צמצם העדשה מוחק את מה שאתה חושב שתראה: "צללים שהולכים על הקירות / זה מה שנותר / לא הגוף / שרידים כהים של מוזיקה מוכרת // לא הידיים / לא הפנים / זיכרון של דברים לבנים.." (מתוך השיר "האוטוביוגרפיה של האדום").

בכל מקרה "האדמה היא מרחק" והשירים בקליק המילים ממלאים אלבום תמונות המזמין לדפדף בו עוד ועוד.

 


Add this to your website