מדף הספרים שלי NRG

מדף הספרים של ענת שרון-בלייס NRG 11.9.2008


שיריה של ענת שרון בלייס, משוררת, עורכת תוכניות על ספרות ברשת א', רדיו "קול ישראל" ומנהלת תחנת הרדיו של המכללה האקדמית עמק יזרעאל, רואים בימים אלה אור בקובץ "לא ברעש" בהוצאת הליקון. שרון בלייס מספרת על הספרים המשמעותיים בחייה – מיאיר הורביץ ועד הודא ברכאת.

ציפור כלואה - יאיר הורביץ
אחרי שהאהבה הטוטאלית שלי ליונה וולך התמתנה, נצמדתי שוב ושוב למלים ולמוזיקה הבוקעות מן הלשון של הורביץ. עכשיו, עשרים שנים אחרי שהלך לעולמו, בעת שהמתין לניתוח השתלת לב, אני כמו שומעת את אצבעותיו בשעה שכתב "שמע את הלב הנשבר בשעת בין ערביים זו / כאילו אך צעדים הם, ולפתע, כאתנחתא, / דמה הפרעה כה שקטה המונעת ממך את / ההדים..." בספר שחתם את שירתו ואת חייו. העדינות תנצח, אמר להלית ישורון בראיון שהתפרסם בכתב העת "חדרים" 7. הלשון העדינה אותה ברא כדי לדבר את היתמות והחולי היא בעיני כמו הנשמה מפה לפה. 
  
 
זה עם הפנים אלינו - רונית מטלון
הרומן המשפחתי הייחודי הזה, המשלב תצלומים וטקסט זרק אותי למחשבות ורגשות שלא הכרתי קודם. אני עדיין זוכרת את הלם הפגישה עמו, כשראה אור בשנת 1995. פתחתי אותו וראיתי תצלום של איש עם הגב אלינו, מתבונן בפועלי נמל שחורים ומרחוק, מתוך עומקו של התצלום, מגיחה דמות מעורפלת, שכמו קמה לתחייה מתוך המים שעל הרציף (מי שביקר בחדר חושך יודע כיצד נולדות הדמויות מתוך המים).

מתחת לתצלום הזה התחילו המלים, שלאורך כל הספר מנהלות מערכת יחסים מורכבת עם התצלומים. הן לא סיפרו לי מה אני רואה, אלא מה אני יכולה לראות, ושהסיפורים המעניינים יותר דווקא נהדפים אל מחוץ לתצלום אחרי שנלחץ הקליק ונקבעה המסגרת. מתיחת הגבולות הספרותית הזו מתחה גם את הגבולות הכי כמוסים שלי והביאה אותי לכתוב את עבודת התזה שלי על יצירתה של מטלון.

מחשבות על הצילום - רולאן בארת
שנים שהיא מחייכת אלי מתוך המסגרת המונחת על שולחן הכתיבה. אמא שלי, ילדה בת חמש ברומניה, שלהי מלחמת העולם השנייה. התמונה הפשוטה הזו, הפוזה השכיחה כל כך, מכשפת אותי ואני לא מבינה למה. עד שפגשתי את ספרו של  בארת (אגב, שמו המקורי הוא "החדר הבהיר").  זו למעשה מסה פיוטית על משמעויות הצילום המשפחתי, העיתונאי ועוד, שנולדה מתוך עבודת האבל בעקבות מות אמו. בארת מחפש אותה בין התצלומים הרבים, שהותירה ולא "מוצא" אותה. עד שהוא נתקל בתצלום שלה מגיל חמש "התבוננתי בילדה הקטנה ומצאתי סוף סוף את אמי" הוא כתב ואני הבנתי.

אדון מנוחה - אבות ישורון
בגלל העברית המיוחדת שלו, שנתנה מקום לכל מיני שפות אם ובגלל חוסר היכולת להדוף את הזיכרונות והאשמה של מי שהגיע לארץ ואיבד את כל משפחתו בשואה, והוא שב וכותב אותם מספר לספר ואין לו מנוחה. בסיומו של השיר "גדל המים", שיר ארוך ארוך המתייחס לזכרונות ילדות, לציוריו של אורי ליפשיץ ולפסל של יחיאל שמי, מופיעות השורות הבאות, אותן אני ממלמלת פעם אחר פעם בשעות מצוקה:
"אני מבכר את הדברים שבשירה / על השירה שבדברים. / אני מבכר את החיים שבמוות / על המוות שבחיים. /לדברים שבשירה אין סוף./ לחיים שבמוות אין סוף."  כל מילה נוספת מיותרת.

סורג שפה - פאול צלאן
המשורר, ניצול השואה, שבחר לכתוב בשפת הרוצחים יצר שירה שכל כולה חירוף הנפש. לא פשוט לקרוא אותו, לפענח את הדברים. אחרי אושוויץ לא ניתן היה עוד לכתוב מלים יפות, מובנות. בסופו של דבר הן לא גאלו אותו והוא נטל את חייו במימיו של נהר הסן בפריז. "עולם לא /קריא. הכל כפול./ השעונים

החזקים / מאשרים את השעה המפוצלת, / בקול ניחר./ אתה, הממועך במעמקיך, / עולה מתוכך / לעולם". אני קוראת את השפה שלו ושומעת את קולו של אדם שהולך וטובע ואינו זועק לעזרה אלא לוחש חידה.  המתרגם שמעון זנדבנק משה את את חירוף הנפש מן הגרמנית לעברית ונתן לי משהו להיאחז בו.

מוצא הנפש - חביבה פדיה
אחת המשוררות האמיצות ביותר שפגשתי. שירתה בעבורי היא אמת מידה של יחסי אנוש, בה האדם ער לזולתו. כשאני קוראת אותה אני יכולה לוותר על כל המסכות היומיומיות, לשלוף עצמי מתוך עורי כפי שכתבה בשיר "נשל האור" "...מדק לדק יותר/ מזך לזך יותר / התגלמות / התמעטות / הזדככות..." ההתבונניות החריפות בחיי האנשים כאן במדינה, אנשים עקורים וכואבים, דרך שפת המקורות והמיסטיקה היהודית הופכות לשירים שאוצרים בתוכם תפילה, זעקה, חסד וחכמה גדולה. 
 
אדם הראשון - אלבר קאמי
רומן אוטוביוגרפי שראה אור שלושה עשורים לאחר מותו של הסופר ובמרכזו סיפור משפחתו של קאמי, החיפוש אחר עקבות האב, שנהרג במלחמה והיחסים המורכבים בין הילד היתום ואימו. קאמי לא הספיק להשלים את כתב היד ולערוך את הספר, דבר שהופך את הקריאה בו למעין הצצה למעבדה של היוצר. בסוף הספר מובאים כל מיני קטעים שרשם בפנקס ההערות לספר, ביניהם נמצא גם הקטע הזה: "אני רוצה לכתוב פה את סיפורו של זוג שהקשר ביניהם הוא דמם האחד וכל ההבדלים...האם והבן".

כל השירים - דן פגיס
בספר הכחול הגדול שהודפס לאחר מותו ישנם שירים יפים ומעוררי מחשבה ושיאם קטעי הפרוזה "אבא". אבל אני קשורה לשיר Ein Leben בו חוזר המשורר, שהפך למבוגר אל מות אמו, בהיותו ילד בן ארבע.

פגיס מתבונן בתצלום שלה וכותב כיצד היא עומדת בתוכו, אשה צעירה, בעוד הוא הילד יוצא ממנו, חומק אל החיים ואל ההתבגרות."...עוצר את הכדור שלי, / יוצא לאט מתוך התצלום ומזקין,/ מזקין בזהירות, בשקט,/ שלא להבהיל אותה". השיר, אשר כתוב בלשון הווה (ולא עבר) ובכך מקים לתחייה את האם המתה, הוא השיר המושלם והכואב ביותר, שקראתי מעודי.


אוהב ימים - יצחק לאור
אחד הכותבים הפוליטיים ביותר, שהשירה שלו והפרוזה שלו אינם מניחים לקוראים גם כשהם מתארים את הרגעים האינטימיים ביותר ואולי דווקא משום כך. את ספר השירים הזה, שיש בו פרידה מן האב מצד אחד והפיכה לאב מצד שני, חותם השיר "אוהב ימים", שהוא מהשירים היפים ביותר, שכתב אב משורר לילדו. "...כל בוקר אני קם דבר/ ראשון בא אל חדרך לשמוע/ את פעיות היניקה שלך, אחת / אחת, לרוקן את רגעי / חיי לתוך ימי חייך (וכשתגדל, בקש / שלום בני, גם מרודפיך)". הרכות שיש במלים כמו נעלמת באחת בהציבו את המציאות המסוכסכת, אבל לא, במבט שני השורה החותמת הזו דווקא מעצימה את הרוך הנדיר הזה.

אבן הצחוק - הודא ברכאת
את ספרה של הסופרת הלבנונית קראתי זמן קצר לפני מלחמת לבנון השנייה. ביירות המדממת של מלחמת האזרחים משמשת תפאורה מצמררת לדמותו של ח'ליל, המבקש לשרוד בתוך האלימות (הגברית) למרות עדינותו ואולי בגללה. המציאות המתוארת בספר שבה אלי בימיה של המלחמה, כמי שחיה בצפון וחוותה את הפחד. ואולי נקשרה נפשי בספר הזה גם משום שח'ליל מתנחם בלילות בהקשבה לרדיו. העמודים בהם מתוארת האזנתו לתכניות, לקולות שכמו בוקעים משום מקום, הם מהיפים ביותר בספר.


Add this to your website