חגי ליניק - דרוש לחשן - פרס ספיר 2011

שיחה עם הסופר חגי ליניק על ספריו "דרוש לחשן", "מספר מוות" ו"מישהו נפל". כיצד חיים עם המתים ? כיצד משאירים את הזיכרון בקול הפרטי ? כיצד אוספים את הקול הזה, את המלים, את השפה, כדי לספר על משפחה אחת לא על משפחת השכול, אלא על משפחה אחת, אמא, אבא, ילדים, שבנה הבכור מת במהלך שירותו הצבאי. השאלות הללו מעסיקות את הסופר חגי ליניק, שהרומן שלו "דרוש לחשן", זכה בפרס ספיר לשנת 2011. "דרוש לחשן" הוא מעשה מרכבה של מלים המבקשות לדובב סיפור, דרך השתיקות, הפערים והשברים, שחלקם כבר הופיעו בכמה מן הסיפורים הקצרים בספרו הראשון של ליניק "מישהו נפל" וברומן הקודם "מספר מוות". המצב האינטימי של המשפחה, הדיבור האינטימי נעלם. מעשה הבריאה כרוך בדיבור. אלוהים אומר ויהי אור, ובכך מבטל את השקט והחושך. מעשה הכתיבה של חגי ליניק ברומן הזה כמו גם בשני ספריו הקודמים, כרוך בהמצאת הדיבור מתוך השקט ומתוך החושך. לא בכדי עולה בכל הספרים נושא הצילום. היחס בין החושך לאור, בין החשיפה לכיסוי, בין מה שהעדשה לכדה, לבין מה שנהדף אל מחוץ לתמונה, משמשים את ליניק, כשהוא כותב את הדברים. צריך לאחוז בחוט, שמושיט ליניק לקוראים כדי ללכת לצד הגיבורים שלו, לצד הילד שאומרים לו מישהו נפל ולא אומרים לו אח של מת, לצד החייל יוחאי, שהורג בשוגג את מפקדו אבל לא נענש. לצד ההורים השותקים והרחוקים, שהלחשן, זה המצוי מתחת לבמה, בחושך, מוסר להם את הטקסט, את שפת האם והאב, דווקא מתוך ההסתר.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


Add this to your website